<h1>מגן אבות להמאירי — הענין הארבעה עשר</h1>
<h2>דף כג.</h2>
נהגו בגלילותינו אלה במי שנולד מהול להטיף ממנו דם ברית ולברך על הטפה זו אשר קדשנו וכו' להטיף ממנו דם ברית. וצווחו אותם חברים עלינו לומר שאין צריך לברך, וכל שאין צריך לברך בו ומברך הויא לה ברכה לבטלה וגלגלו עלינו שראו להרב ר' משה בן נחמן ז"ל שכתב שכל המברך בה אינו אלא טועה ועובר על לא תשא, והיאך אתם מכניסים עצמכם במה שהרב מחזיק את כל הנוהג כן כטועה וכעובר. נמתי להם בני לא הכעס מכריע אלא הראיה מכרעת, ואם הרב מחזיקנו כטועים בכך כמה רבנים נעשו טועים, ואלו באנו לדון אחר כל בית דין ובית דין כמה טעיות וכמה שבושים נמצאים בדברי כמה רבנים, אלא בואו ואומר לכם דבר זה מחלוקת ישנה היא, יש אומרים שצריך לברך וי"א שאין צריך לברך, ואף הרב רבינו משה ז"ל (בפ"א מהלכות מילה הל"ז) כתב בה שאינו צריך לברך וכמה גאונים ורבנים חולקים בזה לומר שצריך לברך והריני מודיעכם מה שהמחלוקת תלויה בה.
הנה בפרק במה מדליקין אמרו בענין נר חנוכה מאי מברך אקב"ו להדליק נר חנוכה והיכן צונו מלא תסור, ואותיב רב עמרם מדתנו הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישו ערום, ואי אמרת כל (כדרבנין) [בדרבנן] בעי לברוכי היכי מברך ערום, קא בעינא והיה מחניך קדוש וליכא, כלומ' שהרי לדבריך צריך לברך בשעת הפרשתו. ואמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברוכי ונר חנוכה ודאי דדבריהם הא ספק דדבריהם כגון דמאי שתקנוהו מספק מעושר ספק טבל אע"פ שעקרו של דבר בא מחשש מצוה שהוא מן התורה לא מברכינן, ויו"ט שני שמברכין אע"פ שתקנוהו מן הספק משום דלא לזלזלו ביה הוא. רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הם, ואנו מפרשים שרבא חולק עם אביי ודעתו שתקנוהו חכמים בספק הבא בדבר שעיקרו מן התורה כגון כסוי הדם של כוי מספק חיה ונולד מהול מספק ערלה מברכין עליו, ודמאי שאני שאף ספק גמ[ו]ר אינו, דרוב ע"ה מעשרין הם. אבל מה שאין שורש בענינו מן התורה אע"פ שחכמים תקנו ברכה בודאי אין מברכין בספקו כלל, כגון ספק הדליק נר חנוכה ספק לא הדליק. וא"כ יום טוב שני אין הטעם משום זלזול דהא ספק הבא מחשש דבר שהוא מן התורה הוא, ומה שקורין אותו בסוגיא זו ספק דבריהם מפני שבימי אביי ורבא לא היה יום טוב אלא מתורת מנהג אבות ונמצא שאין בו סרך תורה אלא מנהג על ספק הקדום ומתוך כך הוא קורהו ספק דבריהם, או שמא לדעת אביי הוא קורהו כן שכל הספקות שוות אצלו שלא לברך, והרי לפי פירושנו נמצא לדעת רבא שהלכה כמותו שכל ספק הבא בדבר שעיקרו תורה מברכין עליו. וא"כ כסוי דם הכוי ונולד מהול ספק נטל לולב ביום ראשון ספק לא נטל וכל כיוצא בזה מברכין עליו.
זו היא שטתינו ואחר שמברכין על נולד מהול להטיף דם ברית אף האב מברך אקב"ו להכניס את הבן בבריתו של א"א. ומ"מ אין מברכין בה על המילה אלא א"כ נראת שם ערלה כבושה בודאי. ומ"מ אותם המפרשים שאתם נוטים לשטתם סוברים שאף רבא לא חלק על אביי אדרבה מודה לו שאין מברכין על שום ספק חיוב אף בדבר שודאי מן התורה כגון נולד מהול, אלא שעל ודאי ושאין ספקו אלא אם יצא ממנו אם לאו כגון ספק נטל ספק לא נטל הוא שמחייבים אותו לברך, אבל כל ספק חיוב לא. וזה שפירש בטעם דמאי הואיל ורוב עמי הארץ מעשרים הם, אינו אלא שהפליג בטעם דמאי לומר שאינו ספק גמור, ואין ספק שהדברים רחוקים שכל שהוא אומר רבא אמר וכו' לשון מחלוקת הוא, וכל שכן שיש להרחיק מי שפירש לשניהם שאף בודאי חיוב אלא שספק אם יצא אם לאו אינו מברך ואע"פ שבספק קרא את שמע ספק לא קרא חוזר ומברך דהא מפני שהוא כקורא בתורה וכמו שאמרו (ברכות ט': במשנה) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ופירשו בו (שם י':) לא הפסיד בברכות, שכל שהוא ספק אי זה ספק שיהיה אין מברכין עליו שכל ספק שהוא קרוי ספק דבריהם שלא הזהירה תורה על הספקות וודאי זה אינו, שא"כ לא היה לו לומר אלא אין מברכין על הספק ומה לו לפרוט ספק דבריהם, ואחר שכן אין ספק שהשטה הנכונה כדברינו, אע"פ שרבינו (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל חולק בו, וכל שתקנוהו חכמים מספק (כדבר) [בדבר] שחיובו מן התורה, הן שהוא ספק בעקר חיובו הן שהוא ודאי חיוב אלא שספק יצא ספק לא יצא, מברך עליו, אחר שודאי מן התורה. ותמה על עצמך והרי המל את הגרים ואת העבדים מברכין על הטפתם וכדאיתא בהדיא בפרק מילה (קל"ז:). ולבעלי שטה שלכם ראיתי בגר שנתגייר כשהוא מהול כגון ערבי מהול (ע"ז כ"ז.) שאין בו שום ספק ערלה שהוא צריך להטיף דם ברית, הראיתי להם שהם מורים ובאים שמברכין על הטפה זו אקב"ו להטיף דם ברית ופירשו הטעם מפני שהמילה הזאת מכניסתם תחת כנפי השכינה.
ועם זה הם אומרים אבל קטן שנולד כשהוא מהול אין מברכין וכו' שאין הטפתו אלא מספק ערלה כבושה, והדברים מתמיהים, והרי הקטן אף הוא נכנס תחת כנפי השכינה בברית, ואם מפני שכבר הוא מזרע ישראל הרי אמרו [יבמות נ"א ע"א] בשלשה דברים נכנסו ישראל תחת כנפי השכינה במילה ובטבילה ובקרבן, וכי מפני שנוסף עליו ספק ערלה כבושה מגרע גרע, אלא ודאי דברים רחוקים הם ועקר הדברים להטיף ולברך כמו שנהגנו אנו ואבותינו ורבותינו נוחי נפש ואין לזוז מהם. שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.
והטפה זו לפי הסוגיא נראה שהיא מחמת ערלה כבושה ופירושה מעט עור דק דבוק בבשר כעין קרום שמתוך דקותו ודבקותו ומיעוטו אינו ניכר ודומה כאלו העטרה מגולית מכל וכל ושמא היום או לימים תתפרק ותתכסה בו העטרה, וא"כ הטפה זו סביב העטרה לגלותה יותר מעט, ותקנו הגאונים לעשותה בצפורן דרך משמוש וגרירה בצפורן עד שיצא דם ואם מצאו בה כן הרי אית מילה ודאית, ואם לא נמצא הרי יציאת הטפת דם ברית ולא באזמל. ולמוהלי הדור ראיתי שחותכים מעט מן העור הנפרע, ואינו נראה כן לפי הסוגיא שמאחר שנפרע העור מעל העטרה מאליו מה לנו ולחתוכן ואינו אלא כמחתך בבשר ומ"מ אם לא נתגלית העטרה מכל וכל אלא שעדיין דבוקה בסוף העטרה ודאי נשלים אותה פריעה ודיו ואין בזה ספק.
